איך נולד ביס מודע

לפני כמעט 20 שנה, ברגע אחד הכול התהפך.

אלמוג, הבן שלי, עבר תגובה אלרגית קשה למוצר שסומן "עלול להכיל" - תגובה שכמעט עלתה לו בחייו.

אני זוכרת את הפחד, את ההלם, ובעיקר את התחושה שקשה לי לנשום מרוב "מה אם..."

התחלתי לשאול שאלות, לקרוא על התנהלות במקומות אחרים, ללמוד ולמצוא עוד הורים כמוני. התחלתי להבין שחייבת להיות דרך אחרת.

מתוך המקום הזה הקמנו את עמותת יהל.

מה שהתחיל מתוך צורך מאוד אישי הפך לחלק משמעותי מהחיים שלי. במשך כ-15 שנה הובלתי וניהלתי את העמותה בהתנדבות - משלב ההקמה ועד 2020 - ובהמשך המשכתי להיות חלק מהוועד המנהל.

גם היום, כשאני כבר לא חלק מהניהול הפעיל, יהל היא חלק בלתי נפרד ממי שאני.

בשנים האחרונות, ככל שאלמוג התבגר, מצאתי את עצמי מתוסכלת יותר ויותר.

לא רק מהפער בין החיים עם אלרגיה למזון לבין רמת המודעות וההבנה של הסביבה, אלא גם מהתחושה שלא תמיד מדובר בחוסר מודעות. לפעמים פשוט חסרה הנכונות להבין, להתחשב ולעשות דברים קצת אחרת.

והיום אנחנו כבר לא אוכלוסייה קטנה ושולית שאפשר להתייחס אליה כאל מקרה חריג. אלרגיה למזון היא חלק מהמציאות של הרבה מאוד משפחות, והיא פוגשת את כולנו בכל יום ובכל מקום.

ובהכנות לחתונה של איתי, הבן שלי, הפער הזה הפך פתאום למאוד מוחשי - וגם למאוד מעצבן.

ושוב מצאתי את עצמי חוזרת לאותה שאלה מלפני כמעט 20 שנה:

איך אפשר לעשות את זה אחרת?

לא רק לדבר על אלרגיה למזון, אלא לשנות את הדרך שבה מתייחסים אליה - להבין, להתנהל ולפעול אחרת.

כי זו לא "רגישות" או "עניין קטן", אלא מציאות יומיומית מורכבת, שמצריכה הבנה, התייחסות ותשומת לב אמיתית.

והגיע הזמן ללכת צעד אחד קדימה.

לא רק לבקש התחשבות, אלא לפעול כדי להפוך אותה לסטנדרט.

ומהמקום הזה מתחיל עכשיו פרק חדש:

ביס מודע - Bite Aware